הם מגיעים מרקעים שונים ומדברים בסגנונות שונים, אך שניהם מסרבים לוותר על המרחב הציבורי של ישראל לרוב שמאלני קולני ואגרסיבי, שמאמין זה שנים כי הרחובות, השיח והעליונות המוסרית שייכים לו.
השמאל האלים שולט במוסדות, מתקיף את מנהיגינו, והעם כבר שבע מהתנהלות זו. מרדכי והדר, ישראלים צעירים ציוניים, משיבים את התחושה שגם לאומים וציונים רשאים לעמוד על שלהם, להשמיע קול, ולקחת בחזרה את הרחובות.
סיפור עלייתו של מרדכי דוד כסמל לאומץ ציבורי לא התחיל באסטרטגיה, במימון או במכונה פוליטית. הוא התחיל מתסכול פשוט: השמאל חוסם כבישים, תוקף את מנהיגינו ומעמיד פנים שפעולותיו נעשות בשם הציונות. בעוד השמאל חוסם כבישים יום אחר יום, בשבועות האחרונים מרדכי כבש את לב הישראלים בכך שחסם את מכוניותיהם של שמאלנים ביציאה מהפגנות—בדיוק כפי שהם חוסמים את מכוניות אזרחי ישראל מדי יום. כשהם צועדים בשם “צדק חברתי”, הוא צועד בשם החיילים והאומה.
השבוע, הוא קיבל החלטה אחת משמעותית: להתעמת עם גיא פלג, כתב חדשות 12, שהדליף את סרטון האונס המזויף ממתחם סֶדֶה תימן—סרטון שראש הממשלה נתניהו כינה בצדק “מבושל”, “ערוך” וגורם ל”נזק בלתי נתפס למדינת ישראל ולצה”ל”.
מרדכי דוד התגייס, חסם את רכבו של פלג, ואתגר אותו שוב ושוב באופן חוקי—מדבר בשם רצון העם, במדינה שבה מנהיגי המחנה הלאומי מוטרדים מדי יום בידי המון שמאלני.
מרדכי שאל את פלג:
“מדוע הפצת סרטון על חיילי צה”ל? גיא פלג, בכל מקום בעולם תצטרך ליווי משטרתי כדי להגיע לרכב שלך, כדי שלא יחסמו אותך.”
הוא חסם את רכבו של פלג בדרכו החוצה—חסם תנועה באופן לא־אלים—לכבוד חיילינו ואומתנו.
מדוע, אני שואל, הקליקה השמאלית הזו אינה נושאת בתוצאות על הנזק שהיא גורמת לעם ולמדינה?
העימות היה התנגשות מוסרית. והתקשורת תקפה את מרדכי דוד, משום שקליקת השמאל נהנתה במשך שנים מהיכולת לייצר תחושת בושה בקרב לאומיים, ציונים־דתיים וכל מי שאינו חלק מבועת האליטה של תל אביב.
אך מרדכי עמד על שלו, דיבר בבהירות וסירב להיבהל. זוהי תעוזת הנוער האידאולוגי והחזק. והוא מזכיר לנו שגם הימין יכול להפגין, למחות ולהפריע. השמאל, שמרבה להטיף על “חופש”, “דמוקרטיה” ו“קולו של העם”, הגיב בזעם מידי. משום שבעומקם של דברים, העימות הזה חשף את האמת: השמאל תומך במחאה – כל עוד היא בדרכו. לא כשמדובר במחאה שמייצגת את הממשלה ואת רצון רוב הציבור.
ישראלים צפו במשך חודשים במפגיני שמאל שסוגרים כבישים, משביתים ערים שלמות, משתקים אמבולנסים, ומתפארים בכך שהם “מתנגדים” לכל שלטון שאינם אוהבים. הם קראו לזה “דמוקרטיה”. הם קראו לזה “חופש”.
הם קראו לזה “פעולה אזרחית”.
אבל ברגע שאזרח לאומי עשה את אותו הדבר—הטון השתנה לחלוטין. לפתע השמאל נזכר במילה “אנרכיה”. לפתע, חסימת כביש היא “מסוכנת”. לפתע, זעם החליף את החגיגה.
למה? כי מרדכי דוד עשה את הדבר היחיד שהשמאל אינו מסוגל לסבול—הוא החזיר להם את אותם כלים, וחשף את הצביעות שלהם בזמן אמת.
כאשר השמאל חוסם תנועה—זו “המאבק למען הצדק”.
כאשר הימין חוסם תנועה—זה “קיצוניות”.
כאשר השמאל צועק על פוליטיקאים—זו “מחאה אזרחית”.
כאשר הימין מרים את קולו—זו “פגיעה בדמוקרטיה”.
מרדכי חושף את זה.
מרדכי דוד הוא אזרח שמדבר בשפת הרחוב—ישירה, unapologetic, וללא פחד. עלייתו מזכירה שהמחנה הלאומי אינו זקוק לאישור פוליטי כדי להביע כעס, מחאה או גאווה.
בדומה לו, הדר מוכתר, יו”ר צעירי הליכוד, מייצגת את עלייתה של אישה חזקה המסרבת להיות מאוימת בידי התרבות האגרסיבית של השמאל. הדר מגיעה פיזית להפגנות השמאל יום אחר יום—על הקרקע, פנים אל פנים. ועל כך היא משלמת מחיר כבד.
לאחרונה תועד סרטון ויראלי שבו מפגין שמאלני מטריד אותה מינית, נוגע בה, ואומר לה שהיא “כיפית למגע”. שורה כל כך משפילה, כל כך בוטה, שבכל הקשר אחר הייתה גורמת למהפכה של זעם פמיניסטי.
אבל לא כשהתוקף הוא שמאלני.
לא כשהקורבן היא ציונית.
לא כשהסיפור אינו משרת את האג’נדה.
מהשמאל? שתיקה. לא ח”כ אחד דיבר. לא ארגון פמיניסטי הוציא גינוי. לא תנועת מחאה אחת התעניינה. אותם אנשים שמרבים לתת הרצאות אינסופיות על זכויות נשים—פתאום לא מצאו מילה לומר כשהקורבן עמדה בצד ה”לא נכון” של המפה.
הדר לא רק הוטרדה—היא הותקפה פיזית רק בשל הגעתה להפגנות השמאל שבהן הם טוענים שהם “נלחמים למען הדמוקרטיה”.
מרדכי דוד והדר מוכתר מדגימים את האמת הפשוטה: רחובות ישראל לא יחזרו להיות כפי שהיו לפני 7 באוקטובר. היום, ישראלים מסרבים למסור את המרחב הציבורי.
תודה למרדכי דוד ולהדר מוכתר.
רון תורוסיאן הוא יזם ישראלי־אמריקאי ומנהיג בקהילה הציונית.
